אוֹת הִיא לְעוֹלָם

אבני הדרך בחייו של אלחנן

חייו של אלחנן הרץ התחילו בארץ ישראל שלפני קום המדינה, ונפרשו על פני שנים של בנייה, קיבוץ, שירות, מלחמות, עבודה, משפחה, כתיבה ואמונה עמוקה בדרך. אבל עבורנו, בני המשפחה, החברים, השכנים וכל מי שהכיר אותו, אלחנן לא היה רק רצף של תאריכים ואירועים. הוא היה אבא, סבא, אח, דוד, שכן וחבר. אדם שהיה נוכח בחיים של רבים דרך מעשים יומיומיים, אחריות שקטה, עזרה בזמן הנכון, חוש הומור, סקרנות, כתיבה, עבודה בידיים ואהבה עמוקה למשפחה ולארץ.

מי שהכיר אותו זוכר לא רק את התחנות הגדולות בחייו, אלא גם את הפרטים הקטנים: את הדרך שבה סיפר סיפור, תיקן משהו שנשבר, כתב מכתב, התעניין באמת, דאג, חייך, העיר הערה חכמה, או פשוט היה שם. ציר הזמן שלפניכם מציג תחנות מרכזיות בחייו, אך מאחורי כל תאריך מסתתר אדם שלם. זהו ניסיון לספר לא רק מה קרה בחייו, אלא גם מי הוא היה עבורנו.

ילדות ושורשים בארץ ישראל

אלחנן נולד בארץ ישראל בכ״ב בתמוז ת״ש, 28 ביולי 1940, שנים אחדות לפני הקמת המדינה. הוא היה בנם הבכור של רודי ואילזה הרץ ז״ל, הורים חלוציים שעלו מגרמניה כחלק מן התנועה החלוצית, והיו סמל ודגל לחלוציות ולציונות. אחריו נולדו במשפחה אחות ושלושה אחים. הוא נולד אל מציאות של יישוב עברי בבנייה, בצל מלחמת העולם השנייה ולקראת ימי הקמת המדינה, ימים שבהם הארץ עוד התעצבה, והחיים היו שזורים בפשטות, בעבודה ובתחושת שליחות. בהמשך עברה משפחתו לקבוצת יבנה, ושם גדל והתחנך בתוך קיבוץ דתי, חלוצי ושיתופי. הקיבוץ לא היה רק המקום שבו חי, אלא בית, נוף, שפה ודרך חיים.

נער בקבוצת יבנה

שנות ילדותו ונעוריו עברו בקבוצת יבנה, בין בית הספר, העבודה, החברים וחיי המקום. הוא גדל בעולם שבו כל אחד היה חלק מן הכלל, ושבו לימוד, עבודה, אחריות הדדית ופשטות היו חלק בלתי נפרד מן היומיום. החינוך בקיבוץ ליווה אותו הרבה אחרי שנות הנעורים. הוא נשאר אדם של עשייה, נאמנות, צניעות ומחויבות. לא אדם של דיבורים גדולים, אלא של מעשים.

שירות צבאי ותחושת שליחות

בגיל שבע עשרה התגייס אלחנן לטירונות בנח״ל. בהמשך שירת כמדריך גדנ״ע ביישובי עולים ובערי פיתוח, וסייע לנוער עולה להשתלב בחברה הישראלית ולמצוא את מקומו. כבר בשנותיו הראשונות בצבא ניכרה בו היכולת לקחת אחריות: לעמוד במקום שבו צריכים אותך, לעזור, להדריך ולהיות חלק.

מלחמות ושירות מילואים

בשנת 1967 לחם אלחנן במלחמת ששת הימים בסיני במסגרת חיל התותחנים. בשנת 1973, כשהיה כבר אב לילדים, לחם ברמת הגולן עם פלוגת התותחנים בגדוד מכמ״ת 352. במהלך הלחימה איבד את חברו הקרוב לצוות, שמואל בן עמי ז״ל, ונפצע קשה בעצמו. לאחר אשפוז ממושך ושלושה חודשי שיקום שב לשירות פעיל וחזר ללחימה בסיני. התחנה הזו מספרת הרבה על החוסן, המחויבות והיכולת לקום גם אחרי שבר גדול.

התיישבות, עבודה ודרך חיים

הקשר של אלחנן לארץ לא היה רק קשר של זיכרון, רעיון או רגש. הוא בא לידי ביטוי בחיים עצמם: במקומות שבהם חי, בעבודה, בשירות, בבניית בית ומשפחה, ובתחושת אחריות עמוקה כלפי החברה שסביבו. הוא השתייך לדור שראה בבנייה, בעבודה ובהתיישבות חלק ממשימת חיים, והערכים האלה ליוו אותו גם בהמשך דרכו. אהבת הארץ הייתה עבורו דרך חיים שקטה ומעשית: להיות במקום שבו צריך אותך, לעבוד ברצינות, לבנות, לתקן, לעזור, ולשאת באחריות גם בלי לבקש על כך הכרה.

בית ומשפחה

בשנת 1969 נשא אלחנן את רבקה, ויחד הקימו בית ומשפחה. עבורו, המשפחה הייתה מרכז החיים. בתוך הבית, בין הילדים ובהמשך בין הנכדים, אפשר היה לראות אותו כאבא וסבא נוכח, סקרן, חכם, רגיש ולעיתים מצחיק מאוד בדרכו. בני המשפחה זוכרים אדם שידע לעשות דברים בידיים, לתקן, לחשוב, למצוא פתרונות, לכתוב, להסביר, להתעניין ולשים לב לפרטים שאחרים אולי היו מפספסים.

עבודה, עשייה וידי זהב

לאורך חייו היה אלחנן אדם של עשייה. הוא עבד במסירות, ידע להשתמש בידיים, בראש ובלב, והיה מסוג האנשים שאם משהו התקלקל, נתקע או דרש פתרון, היה ברור שאפשר לפנות אליו. היו בו סקרנות ויכולת טכנית, אבל גם יצירתיות. לתקן משהו בשביל מישהו, לעזור, להסביר, לבנות או למצוא פתרון, כל אלה היו חלק מן האופן שבו היה נוכח בחיי האנשים סביבו.

בהמשך דרכו עבד בתע״ש ובביומטריקס, במקומות שבהם נדרשו אחריות, דיוק, הבנה טכנית ויכולת למצוא פתרונות. גם שם באו לידי ביטוי התכונות שאפיינו אותו כל חייו: יסודיות, נאמנות, מחשבה חדה, ידיים טובות ויכולת מעשית יוצאת דופן.

כתיבה, מכתבים וזיכרון

במהלך חייו כתב אלחנן סיפורים, מכתבים, זיכרונות וברכות. הכתיבה שלו מאפשרת לפגוש אותו מזווית אחרת: לא רק כאיש משפחה, עובד, חייל או מתנדב, אלא כאדם מתבונן. במכתבים ובסיפורים שהשאיר אחריו אפשר לשמוע את קולו, את ההומור, הרגישות, הדייקנות, האמונה, האהבה למשפחה והחיבור העמוק לאנשים ולמקומות שעיצבו את חייו.

מנוחת עולמים ומורשת

אלחנן הלך לעולמו בי״ג באב תשע״ה, 28 ביולי 2015, ביום הולדתו ה־75, והובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים. אבל סיפור חייו לא הסתיים שם. הוא ממשיך לחיות בזיכרונות, בסיפורים, במכתבים, בתמונות, בילדים, בנכדים ובכל מי שנושא איתו משהו ממנו. מורשתו אינה רק בסיפור חייו הגדול, אלא גם באופן שבו חי את היום־יום: באחריות, בצניעות, באהבת הארץ, באהבת המשפחה, ביצירתיות, באמונה בטוב וביכולת להיות אדם שאפשר לסמוך עליו.